אלה שלום ,
היום הייתי אחד התלמידים בהרצאה שלך בתיכון בראשון לציון. אחרי לבטים על איך אוכל להודות לך החלטתי פשוט לשלוח מייל שיביע את כל מה שחוויתי במהלך ההרצאה שלך היום.
כששמעתי מחברים שלי שהיו בהרצאתך יום קודם לכן, עד כמה מעניינת הייתה ההרצאה שלך, לא לקחתי אותם ברצינות כי חשבתי לעצמי "מה כבר יכול להיות כל כך מעניין או מרתק בהרצאה על אלכוהול ונהיגה, שמעתי כבר המון הרצאות כאלה, במה כבר זאת יכולה להיות שונה? ועוד שלוש שעות?!"
בהתחלה כשרק נכנסתי פנימה חשבתי לעצמי שאני חייב להיות בשורה הראשונה כדי לשמוע את ההרצאה שלך ולשפוט בעצמי עד כמה היא באמת מעניינת… תחילה לא באמת הבנתי מי זאת האישה הקשה והמסתורית ואף אפשר לומר אגרסיבית שעומדת מולנו, "אוי היא בטח אחת מהמרצות האלה שהולכות לצעוק הרבה ולהתעצבן על כל דבר, אבל לא באמת יצליחו להשתלט על הקבוצה…" חשבתי לעצמי.
אחרי שכולם התיישבו ואיך שהוא אפשר לומר אפילו נרגעו, ראיתי שנעמדת בצד, עצמת עיניים ולקחת נשימה עמוקה.. ואז פתאום התחלת לדבר בצורה כה דרמתית.
כבר במילה הראשונה שהוצאת מהפה הייתי מרותק אלייך, אני אפילו לא יכול לומר למה בידיוק, אבל משהו בצורת הדיבור שלך, בתנועה שלך בחדר וביכולת ההדרכה שלך, פשוט לא יכולתי להוריד ממך את העיניים. לראשונה בחיי עומדת מולי מרצה, שבאמת יודעת איך לעמוד מול קבוצה של 5 כתות, לדבר ללא מיקרופון, ופשוט כולם בשקט ומקשיבים לה!
כבר בסיפור הראשון שסיפרת, על התאומים שאני לא זוכר את שמותיהם, עמדו לי דמעות בעיניים, הסיפור נגע בי בצורה שאני לא רגיל שסיפור על מוות שלא קשור אליי יכול לגעת בי. הרגשתי את הדברים שאמרת עוברים לי בתוך העצמות, כל מילה הייתה כה דרמתית וכל כך אמיתית וכנה ושהרגשתי שהסיפורים המזעזעים קורים (חס וחלילה) לי או למקורבים אליי.
כשאמרת שיוצאים להפסקה, לא באמת רציתי לצאת להפסקה רציתי שההרצאה תמשך ללא כל הפרעה. גם כשאמרת שנותרו רק 13 דקות לסיום ההרצאה, הרגשתי מבואס, כי לא רציתי שזה יגמר. הייתי מרותק לסיפורים, לעדויות, לתאוריות ולהפרחתן, לדעות ולמציאות שהצגת לפנינו, כך שפשוט לא רציתי שזה יגמר!
ההרצאה שלך גרמה לי לחשוב לעומק על כל השטויות שאני וחברים שלי נוטים לעשות (כמו עירבוב משקאות, וודקה רדבול, דחיפת אצבעות וכיוצא בזאת..) ביציאות שלנו בימי שישי, שלא נדבר על מפגשים שכבתיים.
פעם מישהו אמר לי "בנאדם טיפש לומד מטעויות של עצמו, בנאדם חכם לומד מטעויות של אחרים", כל הסיפורים שהצגת היום, גרמו לי לחשוב על מה שאני לא רוצה שיקרה לי, מה שאני לא רוצה שיקרה לחברים שלי, או לכל מי שאני מכיר, על כל סיפור הרג על הכביש שניתן היה למנוע הרבה ליפני, על ידי חגירת חגורות, השתקת הטלפון והתעלמות ממנו, אי שתיית אלכוהול והכי חשוב, אי כניעה ללחץ חברתי. מישהו אחר אמר לי "עד שזה לא יקרה לך, אתה לא תבין" את אלה, גרמת לי להבין, גרמת לי להבין שאת המוות הזה, את השיתוק הזה, את המשפחה ההרוסה הזו, אפשר למנוע על ידי הפעלת שיקול דעת מראש. את בעצם מנעת ממני ומכל אחד אחר בהרצאה הזאת לבצע בעתיד עבירה, שהוא אפילו לא חלם בסיוטים הכי מפחידים שלו שהוא יבצע, את גמרת לי (ולכולם כמובן) להבין שלי,לחברה שלי ,לאחותי הגדולה ,לאחי הקטן ולכל אחד בעצמם זה כן יכול לקרות, והצלחת להעביר את המסר הכי חשוב- לחשוב קדימה, להפעיל שיקול דעת ולא להישאר אדישים!
ההרצאה הציפה אותי ברגשות, אני אפילו לא יכול להסביר למה. ישר הייתי חייב לחפש את האתר שלך באינטרנט, ניכנסתי לסרטונים בנושא, סיפרתי למרבית חבריי ולאמא שלי, על ההרצאה הכל כך מרתקת שעברנו היום.
אני רוצה לסיים ולומר לך, שאת אחד האנשים היותר מרתקים שפגשתי בחיי, שאת עושה עבודת קודש ועושה אותה תוך כדי שאת נותנת הרבה יותר ממאה אחוז מעצמך ואת מקריבה את כל כולך לדבר הזה שאת כל כך מאמינה בו, ועל כך אני מודה לך מאוד, כי מנעת לפחות מתאונה עתידית אחת לקרות, לפחות ממוות מיותר אחד לקרות ולפחות לאדם אחד שינית את צורת החשיבה. אני לא חושב שההרצאה שלך, או האישה החזקה שעמדה מולי, יצאו לי מהראש בזמן הקרוב.
*עכשיו עברתי על המכתב הזה כדי לחפש אולי שגיאות כתיב או אולי להוסיף משהו פה ושם, והבנתי, שגם מה שאמרתי במכתב, לא מסוגל להתחיל לתאר את הרגשות שהציפו אותי היום או עד כמה ההרצאה הזאת שינתה אותי.
שוב אני מודה לך מאוד על הכל ומאחל לך את הטוב ביותר, את כל הטוב שבעולם. ואני ממש מאחל לכל אחד את הזכות לשבת בהרצאה שלך ולחוות את מה שאני חוויתי!